Aug02

ללא כותרת // ללא שם.

“אני יודע שאת שם בחוץ, אני יכול להרגיש אותך עכשיו. אני יודע שאת מפחדת… את מפחדת מאיתנו, את מפחדת משינוי. אני לא יודע את העתיד. אני לא באתי הנה כדי לספר לך איך זה הולך להסתיים. אני באתי הנה כדי לספר לך איך זה עומד להתחיל.”
הלוואי ויכולתי לציין עכשיו שמה שאני כותב הוא סיפור, אבל הוא לא, הוא אמת. אמת יותר מכל העולם הזה שיש בחוץ.
אמת שאין בה אותי, אמת שאין בה אותך. אמת שיש לה רק את עצמה והיא צריכה לשרוד לבדה, בעולם שבו אנשים מפחדים לחלום, מפחדים לקפוץ למים לראות מה קורה. העולם שבו הכל מחושב ואת נחשבת לטיפשה אם את לא הולכת על פי הכללים שלו. אני לא אוהב את העולם הזה, הוא עולם שאין בו אותך.

“אם יש משהו שחוויתי על בשרי, זה שחיי אדם הם לא תמיד כאלה חשובים. שהם ניתנים לוויתור, מחזור ואריזה מחדש - כמו איזה צעצוע ישן שסבא הוריד לנכד שלו.”
ניסיתי, באמת שניסיתי. ניסיתי לחיות בלעדייך. ניסיתי לחיות בלי לנשום את הריח שלך בזמן שאני מסתכל עמוק בעינייך, בלי להעביר את האצבעות שלי בשיער שלך בזמן שאת מחייכת, בלי לדגדג אותך עד שאת נוחרת. ניסיתי, לא הצלחתי. האם את יכולה להסתכל אחורה על חייך ולחשוב שעשית הכל בסדר? שלא עשית את אותם השגיאות שאני עשיתי? את השטויות שמתחרטים עליהם לרוב חייך? בין אם כן ובין אם לא, זה לא משנה עכשיו. הזמן מרפא את הפצעים, בסופו של דבר.

“לפעמים החיים זה כמו להיות מתחת לפני המים. הכל איטי יותר, קשה יותר, שונה, קר ומנוכר. ופשוט… אי אפשר לנשום ככה.”
כ”כ הרבה דברים סיפרתי לך, שיתפתי איתך וחוויתי איתך. ובלי לשים לב, התאהבתי בך. ועל מנת להסתיר את זה, עשיתי טעויות. טעויות שעליהם אתחרט לנצח, כי בגללם הלכת. הלכת ואינך רוצה לחזור. ואני כאן, מתחת לפני המים - לא נושם ומחכה. מחכה שאולי תצללי גם את ותצילי אותי. תצילי אותי מעצמי. מהשגיאות, מהטעויות, מהכאב והעצב.
תצילי אותי.

אז איך זה להסתכל אחורה, ולהבין שטעית?
בין אם את רוצה ובין אם לא, את לא יכולה לתקן את הטעות שלך.
יש דברים שאי אפשר לתקן, שהם פשוט נשארים לנצח.
בכל רמ”ח איברי הייתי רוצה שתביני שטעית.